David Reeb 2011 Simon Faulkner Text- Hebrew Translation
Print Home
דוד ריב – ציורים ועבודות וידיאו מהעת האחרונה
סיימון פוקנר
ציוריו החדשים של דוד ריב עוסקים בתמות המוכרות למי שעקבו אחר עבודתו בשני העשורים האחרונים. כמה ציורים מציגים היבטים של סביבתו היומיומית בתל אביב, ואחרים מייצגים אירועים הקשורים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. העבודות הקשורות לכיבוש חוקרות את הרלוונטיות של מעשה הציור למציאות הפוליטית, ובאותה עת מתייחסות גם לסוגיות אמנותיות ספציפיות לתחום הציור. כמו ברבות מן העבודות שהציג ריב בבית האמנים בתל אביב ב-2008, גם ציורים פוליטיים לכאורה אלה נעשו לפי תמונות סטילס מתוך חומרים שצילם האמן, כשנוכח בהפגנות בכפרים שונים בגדה המערבית, ביניהם בלעין ונבי סלאח, שנפגעו בשנים האחרונות מהתפשטות ההתנחלויות ומבניית גדר ההפרדה. בציורים אלה מתייחס ריב הן לצורך להעניק למאבקים הפוליטיים במקומות אלה נוכחות חזקה יותר, והן לאופיו של הציור כאמצעי ייצוג מטא-אמנותי בהכרח.
למשל, ציור פייסבוק (2011) מתאר הפגנה בבילעין שהתקיימה באוגוסט2010 , ובמהלכה השתתפו כמה פעילים במיצג שאיזכר שערורייה שהתרחשה זמן קצר לפני כן, בעקבות תצלומים שפירסמה החיילת לשעבר עדן אברג’יל על קיר הפייסבוק שלה. בתצלומים אלה נראתה אברג’יל מדגמנת למצלמה לפני עצורים פלסטינים אזוקים ומכוסי עיניים. הפעילים בבילעין אזקו עצמם וכיסו את עיניהם ודיגמנו לפני שורה של חיילים ישראלים במטרה ליצור “הזדמנות צילום” לכלי התקשורת במקום. בדרך זו הפכו החיילים למשתתפים בעל-כורחם בביצוע-מחדש של תצלומיה של אברג’יל. הציור של ריב מציג אנשי תקשורת עם מצלמותיהם עומדים לפני הפעילים, ובכך הוא כולל דבר-מה שמופיע רק לעיתים נדירות בדימויי התקשורת עצמם. תוספת זו מאפשרת לציור לתפקד כציור העוסק במעשה הציור עצמו; תפקיד מטא-אמנותי שעניינו לא רק ביחסים הבלתי ניתנים להפרדה בין מחאה פוליטית עכשווית לבין כיסוי תקשורתי, אלא גם בציור כסוג אחר של תוצר פיקטוריאלי. ציירים רבים חקרו את מעשה הציור כנושא מאות שנים באמצעות הז’אנר של “הסטודיו של האמן”. ז’אנר זה מציג את הסטודיו כסביבה שבהקשרה מופקת היצירה האמנותית, תוך כדי ייצוג חלל זה באמצעות ספירת מלאי של אמצעים, נושאים והגבלות ייצוגיות של הפרקטיקה הציורית. ריב עצמו יצר כמה ציורי סטודיו במהלך השנים והוא ממשיך לעשות זאת גם כיום. עם זאת, בכמה מציוריו החדשים המציגים סצנות מבלעין ונבי סלאח, נראה שהוא מעביר משהו מהתפקיד המטא-פיקטוריאלי של “סטודיו האמן” לציור של אירועים פוליטיים.
כאשר ציורים ועבודות וידיאו של ריב מוצגים יחדיו, הם משפיעים הדדית על אופן הצפייה בכל אחד מהם. הצפייה בקטע וידיאו ששימש מקור לציור מסוים מעניקה מסגרת חדשה לציור זה, מוסיפה לו הֶקשר וממקמת אותו בתוך נרטיב. ישנה חדירה-בפוטנציה של הפעולה, האלימות והרעש של הווידיאו אל תוך השקט והדממה של הציור. הניגוד בין הווידיאו לבין הציורים מכונן תחושה חזקה של השוני ביניהם, במונחים של הישירות וחוסר-הישירות של ההתייחסות למציאות של כל אחד מהם. עם זאת, מכיוון שבעבודות כמו ציור פייסבוק אמצעי התקשורת הצילומיים הם מרכיב-מפתח של נושא הציור, הן מעוררות את הצורך להבין את עבודות הווידיאו של ריב כתוצר של החלטות ופעולות מסוימות של האמן. עובדה זו אינה מפחיתה מערכן התיעודי של עבודות הווידיאו, אבל היא מדגישה את אופיין כייצוגים הספוגים בערכים ובמחויבויות.
ריב יצר באחרונה ציורים שנדמה כי יש בהם ייצוגים ישירים של אירועים בנבי סלאח.29.10.2010 (2011) מציג חייל מתיז גז פלפל על שני אנשים מהכפר, שמוחים בישיבה על הכביש. נראה שביסוד עבודה זו עומדת גישה ריאליסטית שעניינה קודם-כול בוויזואליזציה של מצב פוליטי. ואולם, בציור מאוחר יותר,500% (2011), ריב קוטע ריאליזם-לכאורה זה באמצעות חיבור של הסצנה בנבי סלאח עם יסודות מופשטים, שמשטיחים את החלל המיוצג ומדגישים את האופי המיוצר של הדימוי המצויר. יסודות מופשטים אלה הם חסמים של ממש בפני התפיסה הרואה בציור כמאפשר גישה נוחה למציאות לא-פיקטוריאלית. הם מסמנים שאפילו הציורים הריאליסטיים-לכאורה של ריב דומים תמיד לציורים אחרים, ובכללם ציורים מופשטים, יותר מאשר למציאויות שהם מייצגים. העבודה 500% מיוצגת גם היא בעבודות מאוחרות יותר, שמתארות את הסטודיו של האמן. דימוי הסטודיו מכוסה פסים אנכיים אדומים, ירוקים וצהובים, שמדגישים את הדואליות של ראיית המשטח המצויר ושל הראייה-לתוך החלל המיוצג, המאפיינת את חוויית המבט בציורים. כל הייצוגים החזותיים של העולם מאופיינים במערכות יחסים יצרניות בין האמצעים הייחודיים של הז’אנר והמדיום האמנותי מצד אחד, לבין הנושא הנבחר מצד אחר. כשמדובר בדימויים צילומיים, מערכת יחסים זו בין אמצעי הייצוג לנושא המיוצג רק לעיתים נדירות ניכרת לעין כמו הדו-ערכיות הברורה של הציור. ואולם זוהי אותה דו-ערכיות עצמה שיכולה לספק נקודת מוצא אלטרנטיבית למבט-מחדש בדימויים צילומיים כוויזואליזציות של העולם שיוּצרו בצורה פעילה.
על-אף האמונה הכנה שמבטאת הפעילות הפוליטית של ריב, בציוריו אין אף פעם מערכות יחסים פשוטות בין כוונות פוליטיות לבין אינטרסים אמנותיים, בין מה שנחווה במישרין בעת הפגנות בגדה המערבית לבין מה שמיוצג בעבודות. הציורים מספקים לנו רבדים של הדמיה- למשל, המעצר המדומה שמיוצג בציור פייסבוק המוצג באמצעות הדמיה של הדימוי המצויר- ולא הבנה ישירה של נושאים פוליטיים. הדו-שיח בין פני השטח לבין העומק המיוצג ובין עניינים ציוריים לנושאים פוליטיים, המוּבנה בציורים אלה, אינו ניתן ליישוב חד-משמעי. ויותר מכך, אין כל צורך ליישב בין הקטבים הללו. דו-שיח זה הוא שעושה ציורים אלה למה שהם, והוא גם מאפשר דיאלוג מורכב בין הציורים של ריב לעבודות הווידיאו שלו, כאשר הם מוצגים אלה לצד אלה.